האם קנאביס חוקי בישראל? החוק, הקנסות והעונשים

התשובה הקצרה

לא. קנאביס אסור בישראל. הוא חומר המוגדר כ”סם מסוכן”, והחזקה או שימוש בו אסורים אלא ברישיון או מרשם כדין — כך מנסח זאת משרד הבריאות עצמו בסעיף 1 לנוהל 106: “קנביס – CANNABIS – הוא חומר המוגדר כ’סם מסוכן’ שחל לגביו איסור שימוש אלא אם ניתן לדבר רישיון או מרשם כדין”. האיסור עצמו קבוע בסעיף 7 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל”ג-1973.

אבל מאז 1 באפריל 2022 החזקה או שימוש לצריכה עצמית הם עבירה מינהלית: הענישה היא קנס כספי בלבד. הקנסות הקבועים בתקנות הם 1,000 ₪ לשימוש במקום פומבי ו500 ₪ להחזקה לצריכה עצמית או לשימוש שאינו במקום פומבי. חשוב: התקנות מגדירות רכב מנועי כמקום פומבי, וההסדר אינו חל על חיילים, שוטרים ואסירים.

ולגבי השאלה שכולם שואלים — קנס מינהלי אינו נרשם במרשם הפלילי. סעיף 8(ג) לחוק המידע הפלילי ותקנת השבים, התשע”ט-2019 קובע במפורש: “פרטים בדבר עבירות קנס ועבירות מינהליות לא ייכללו במרשם הפלילי, למעט במקרים שקבע השר, באישור ועדת החוקה”. זה לא אומר שלא נותר שום תיעוד — יש הבדל בין המרשם הפלילי לבין המרשם המשטרתי, ואת ההבדל הזה נסביר בהמשך.

המעשה	הקנס המינהלי הקצוב
שימוש בקנאביס במקום פומבי	1,000 ₪
החזקה לצריכה עצמית	500 ₪
שימוש שאינו במקום פומבי	500 ₪

הסכומים האלה הם מקור מרכזי לבלבול, ולא במקרה: הם החליפו סכומים אחרים שעדיין מסתובבים ברשת. על כך בהמשך.

הבסיס בחוק: פקודת הסמים המסוכנים

סעיף 7 — האיסור

פקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל”ג-1973 היא החוק שאוסר על קנאביס בישראל. סעיף 7(א) אוסר על שימוש בסם מסוכן, וסעיף 7(ג) אוסר על החזקתו. שני האיסורים כפופים לחריג אחד: רישיון או מרשם שניתן כדין. זה בדיוק החריג שמסלול הקנביס הרפואי פועל בתוכו — מטופל שמחזיק מוצר קנביס שקיבל במסגרת רישיון או מרשם אינו עובר על סעיף 7, בעוד שאותו מוצר בדיוק, אצל אדם ללא רישיון, הוא עבירה.

זה ההסבר לתחושה שהחוק סותר את עצמו. הוא לא. יש איסור אחד רחב, ויש שערים חוקיים צרים שנכנסים דרכם.

השער הזה התרחב ב-29 במרץ 2024, כשנכנסה לתוקף התוספת לתקנות הסמים המסוכנים שיצרה מסלול מרשם לצד מסלול הרישיון. תקנה 4א לתקנות קובעת: “החזקה ושימוש במוצר קנבוס מותרים אם המחזיק השיג את מוצר הקנבוס שבהחזקתו באמצעות מרשם למוצר קנבוס לפי תקנות אלה”. כלומר מטופל שקיבל מרשם תקף לפי התקנות מחזיק כדין, בדיוק כפי שמחזיק בעל רישיון מהיחידה לקנביס רפואי. שני המסלולים והתנאים לכל אחד מהם מוסברים בעמוד רישיון לקנביס רפואי.

מה שלא השתנה הוא הצד השני של אותו קו: מי שאין בידו רישיון ואין בידו מרשם, גם אם הוא משתמש בקנאביס למטרה שהוא מגדיר כרפואית, נמצא בתוך האיסור של סעיף 7. “שימוש רפואי” אינו הגנה בפני עצמו; המסמך הוא ההגנה.

העונשים בפקודה: 20 שנה, 3 שנים, וחריג בית הספר

העונשים בסעיף 7(ג) נשמעים דרמטיים, ובצדק: עד 20 שנות מאסר על החזקת סם מסוכן או שימוש בו. אבל הסיפא של אותו סעיף קובעת עונש נפרד ונמוך בהרבה כאשר ההחזקה או השימוש הם לצריכתו העצמית בלבד של המחזיק: עד 3 שנות מאסר.

ההפרש בין 20 שנה ל-3 שנים הוא הציר שסביבו נסוב כמעט כל תיק סמים בישראל, ובהמשך העמוד נסביר מה בדיוק מכריע לאיזה צד נופלים.

יש הוראה נוספת שכדאי לקרוא בזהירות, כי היא מצוטטת בטעות לרוב בכיוון המחמיר. סעיף 7(ד) קובע מילה במילה: “על אף הוראות סעיף קטן (ג) סיפה, מי, שלצריכתו העצמית, מחזיק בסם או משתמש בו בתוך כותלי בית ספר או בחצריו והוא אינו לומד באותו בית ספר, דינו – מאסר חמש שנים; הוראה זו לא תחול על מי שטרם מלאו לו שש עשרה שנים”.

קראו את שתי ההסתייגויות: ההחמרה לחמש שנים חלה על מי שאינו תלמיד באותו בית ספר, והיא אינה חלה על מי שטרם מלאו לו שש עשרה. במילים אחרות, התלמיד — הקורא הסביר ביותר של הפסקה הזאת — אינו זה שהסעיף מכוון אליו. פרסום עונש חמור מזה שהחוק קובע הוא טעות באותה מידה שפרסום עונש קל מדי הוא טעות.

למה קנאביס מוגדר כך מלכתחילה

הסיווג אינו החלטה ישראלית עצמאית. נוהל 106 של משרד הבריאות מסביר בסעיף 1 שהאמנה היחידה לסמים נרקוטיים משנת 1961 קובעת לחומר הזה משטר פיקוח ובקרה ייחודי, ובכללו דרישה שתפעל במדינה סוכנות ממשלתית האחראית להסדרת הנושא. לפי החלטת ממשלה 3609 נקבע שמשרד הבריאות ישמש אותה “סוכנות ממשלתית”, ולצורך כך הוקמה במשרד היחידה לקנביס רפואי.

אותו סעיף בנוהל מפרט גם את שרשרת ההחלטות שבנתה את התחום כפי שהוא היום: החלטת ממשלה 1050, שאישרה את המתווה להסדרת הקנביס לשימוש רפואי ולייצור מקור אספקה ראוי לפי אמות מידה קבועות, והחלטת ממשלה 1587 מיום 26 ביוני 2016, שמכוחה פרסם משרד הבריאות את אוסף המסמכים הרשמיים ואת הנהלים ואמות המידה לעיסוק בתחום.

זה גם מסביר למה שינוי מלא של המעמד המשפטי אינו רק עניין של רוב בכנסת: הוא נוגע בהתחייבות בינלאומית ובמנגנון רגולטורי שלם שנבנה סביבה.

מה השתנה ב-2022: המסלול המינהלי

התקנות

ב-1 באפריל 2022 נכנסו לתוקף תקנות העבירות המינהליות (קנס מינהלי – החזקת קנאביס ושימוש בו לצריכה עצמית), תשפ”ב-2022. הן לא ביטלו את האיסור ולא שינו את פקודת הסמים המסוכנים. מה שהן עשו הוא להסיט את הטיפול הרגיל בהחזקה ובשימוש לצריכה עצמית ממסלול פלילי למסלול מינהלי: במקום חקירה, תיק ואישום, שוטר רושם קנס קצוב.

הקנסות

הקנס המינהלי הקצוב הוא 1,000 ₪ על שימוש בקנאביס במקום פומבי, ו500 ₪ על החזקה לצריכה עצמית או על שימוש שאינו במקום פומבי. אלה הסכומים שהתקנות קובעות, והם החלים היום.

מה זה “מקום פומבי” — והתשובה מפתיעה

זו הנקודה שכמעט אף עמוד אחר לא טורח להסביר, והיא מכריעה בין 500 ₪ ל-1,000 ₪.

“מקום פומבי” לעניין התקנות אינו רק רחוב או פארק. הוא כולל גם מקום שאינו פומבי אם המעשה נראה ממקום פומבי — למשל מרפסת או חצר שנצפית מהמדרכה — ולמעט מקום מגורים. וחשוב מכול: התקנות מחילות את ההגדרה גם על רכב מנועי.

המשמעות המעשית: עישון בתוך הרכב, גם רכב פרטי, גם כשהוא חונה, גם כשהחלונות סגורים, הוא “שימוש במקום פומבי” — כלומר דרגת הקנס של 1,000 ₪. הרבה אנשים מניחים בדיוק את ההפך, שהרכב הוא המקום ה”פרטי” הזמין ביותר.

וזה עוד לפני שנוגעים בנהיגה עצמה, שהיא עניין נפרד לחלוטין בדיני התעבורה ואינה נדונה בעמוד הזה.

על מי ההסדר לא חל

ההסדר המינהלי אינו אוניברסלי. התקנות מחריגות מתחולתן:

• חיילים ומי שנתון לשיפוט בית דין צבאי;
• מתגייסים לשירות במשמר הגבול ובשירותי הביטחון;
• אסירים.

מי שנופל באחת ההחרגות אינו “פטור” — להפך. הוא פשוט אינו במסלול הקנס המינהלי, ועניינו נבחן במסלול הפלילי הרגיל לפי פקודת הסמים המסוכנים, ובמקרה של חייל גם במערכת המשמעתית והפיקודית הצבאית.

מה השתנה מהפיילוט הקודם — והטעות שחוזרת ברשת

לפני התקנות של 2022 פעל בישראל הסדר קודם, פיילוט משנת 2019, שדיבר על 1,000 ₪ בעבירה ראשונה ו-2,000 ₪ בעבירה שנייה. הסכומים האלה אינם בתוקף היום, וההסדר הנוכחי בנוי אחרת לגמרי: הוא מבחין לפי מקום המעשה וסוגו, לא לפי מספר הפעמים.

אנחנו מציינים אותם רק כדי לסמן טעות. עמודים רבים שמדורגים גבוה בחיפוש בעברית עדיין מציגים את מדרגות 1,000/2,000 כאילו הן הדין הקיים. אם נתקלתם בסכומים האלה — אתם קוראים מקור שלא עודכן מאז אפריל 2022.

האם נוצר רישום פלילי

זו השאלה שבגללה רוב הקוראים הגיעו לכאן, וזו גם השאלה שרוב העמודים עונים עליה חצי־נכון. התשובה המדויקת דורשת להפריד בין שני מרשמים שונים.

המרשם הפלילי — לא. חוק המידע הפלילי ותקנת השבים, התשע”ט-2019 יוצר שני מרשמים נפרדים (סעיפים 1 ו-2(א)). המרשם הפלילי, שסעיף 8 עוסק בו, כולל הרשעות וצווי בית משפט בפשעים ובעוונות. סעיף 8(ג) קובע במפורש: “פרטים בדבר עבירות קנס ועבירות מינהליות לא ייכללו במרשם הפלילי, למעט במקרים שקבע השר, באישור ועדת החוקה”. קנס מינהלי על החזקה לצריכה עצמית הוא בדיוק עבירה מינהלית, ולכן אינו נכנס לשם.

המרשם המשטרתי — עניין אחר. סעיף 27 לאותו חוק יוצר מרשם שני, ובו תיקים תלויים ועומדים, תיקים סגורים, הליכים שעוכבו וזיכויים, בעניינים של פשע ועוון. זהו מרשם נפרד, עם משטר מסירה נפרד. ובנוסף, סעיף 2(ג) שומר על סמכות המשטרה לנהל רישומים פנימיים אחרים שהחוק אינו חל עליהם כלל.

שני המרשמים אינם רק שני מאגרים, אלא שני משטרי מסירה: החוק מקדיש להם פרקים נפרדים (פרקים ג’ ו-ד’), שקובעים מי רשאי לקבל מידע מכל אחד מהם, לאיזו תכלית ובאילו תנאים. לכן השאלה “האם יש לי רישום” אינה שאלה אחת. היא שאלה שתשובתה תלויה בזהות הגורם ששואל ובמאגר שהוא רשאי לראות.

הסיווג לא השתנה. סעיף 22א(א) לחוק העבירות המינהליות, התשמ”ו-1985 קובע שקביעת עבירה כעבירה מינהלית אינה משנה את סיווגה לפי סעיף 24 לחוק העונשין. כלומר העבירה לא “הפכה” לקלה יותר בסיווגה; רק דרך האכיפה הרגילה שלה השתנתה.

תשלום הקנס. סעיף 23 לאותו חוק קובע: “שילם אדם קנס מינהלי שהוטל עליו – כופרה העבירה; ואולם אין בכך כדי לפטרו מחובותיו על פי כל חיקוק”. התשלום סוגר את ההליך על אותה עבירה, אבל אינו מוחק כל תוצאה אפשרית אחרת שהדין קובע.

ואם ביקשתם להישפט — יצאתם מהמסלול המינהלי. בקשה להישפט מעבירה את העניין לבית משפט לפי פקודת הסמים המסוכנים, והרשעה שם היא פרט רישום פלילי לכל דבר. זו החלטה שראוי להיוועץ בה לפני שמקבלים אותה, ולא אחרי.

מי שהשאלה שלו היא רישיון נשק, אשרה למדינה זרה או סיווג ביטחוני צריך לדעת שהתשובה שלו אינה “אין רישום” סתם. היא תלויה בשאלה איזה מרשם הגורם הבודק רשאי לראות ומה בדיוק הוא שואל, וזו שאלה נפרדת שאנחנו לא עונים עליה כאן על סמך ניחוש.

החזקה לצריכה עצמית מול החזקה שלא לצריכה עצמית

איך מבחינים: המנגנון קודם למספר

המשפט “מעל 15 גרם זה סחר” הוא כנראה המשפט השגוי הנפוץ ביותר בתחום הזה בעברית. הוא שגוי בשני מובנים, וכדאי להבין את המנגנון לפני שמסתכלים על המספר.

המנגנון קבוע בסעיף 31(3) לפקודת הסמים המסוכנים, ולא בסעיף 7. לשונו: “מי שהחזיק סם מסוג המפורט בתוספת השניה בכמות העולה על הכמות המפורטת לצידו – חזקה שהחזיק בסם שלא לצורך צריכתו העצמית ועליו הראיה לסתור”.

זו חזקה הניתנת לסתירה. מה שהיא עושה הוא להעביר את נטל ההוכחה: מתחת לכמות, על התביעה להוכיח שההחזקה לא הייתה לצריכה עצמית; מעליה, על הנאשם להראות שכן. היא אינה קובעת שהחזקה מעל הכמות היא סחר, והיא אינה קובעת שמתחת לכמות ההחזקה מותרת.

והמספר עצמו: התוספת השנייה לפקודה, שכותרתה “(סעיפים 31(3) ו־41)”, מונה קנבוס — 15 גרם ושרף של קנבוס — 15 גרם. סעיף 41 הוא רק הסמכות לתקן את התוספות, ולכן סעיף 31(3) הוא השימוש המהותי היחיד במספר הזה.

שתי מסקנות מעשיות:

1. 15 גרם אינו תקרת חוקיות. גם גרם אחד הוא החזקה אסורה. מה שמשתנה מתחת ל-15 גרם הוא מי נושא בנטל ההוכחה, לא האם המעשה מותר.
2. 15 גרם אינו הגדרה של סחר. אדם שיסביר ויבסס מדוע הכמות שברשותו נועדה לצריכתו העצמית יכול לסתור את החזקה. זה בדיוק מה ש”ועליו הראיה לסתור” אומר.

למה זה משנה כל כך

כי כאן נפרדות הדרכים בין שלוש שנים לעשרים. אם ההחזקה או השימוש הם לצריכה עצמית בלבד, העונש המרבי בסעיף 7(ג) הוא שלוש שנים — ובפועל, מאז אפריל 2022, הטיפול הרגיל במקרה כזה כלל אינו מגיע לבית משפט אלא נסגר בקנס מינהלי. אם החזקה מוגדרת כשלא לצריכה עצמית, אנחנו בטווח של עד עשרים שנה, ובמסלול פלילי מלא.

ההבדל הזה, ולא המספר, הוא מה שצריך לזכור.

מה עוד מושפע

המעמד המשפטי של קנאביס נוגע במעגלים נוספים, שלכל אחד מהם דין משלו ואינו נגזר אוטומטית מהמסלול המינהלי:

• נהיגה. דיני התעבורה הם מערכת נפרדת. קנס מינהלי אינו נוגע בהם, ורישיון לקנביס רפואי אינו היתר לנהוג.
• רישיון נשק. הגורם המחליט אינו המשטרה לבדה ואינו נשען רק על המרשם הפלילי. זו שאלה שראוי לברר מול הגורם המוסמך, ולא להסיק ממנה מסקנה מ”אין רישום פלילי”.
• שירות צבאי. ההסדר המינהלי מחריג במפורש חיילים, ולכן התשובה לחייל שונה מהתשובה לאזרח.
• תעסוקה. מעסיק אינו רשאי לדרוש מידע מהמרשם הפלילי אלא לפי החוק, וההיקף שונה בין מקצועות. גם כאן, “לא נרשם במרשם הפלילי” אינו תשובה מלאה לכל שאלה שמעסיק עלול לשאול.

העמוד הזה עוסק בבגירים. את הטיפול בקטינים אנחנו לא מסכמים כאן — הוא נבדל, וכל תשובה בעניינו מחייבת בדיקה מול מקורות ראשוניים שטרם השלמנו.

מה זה לא אומר

חשוב לסגור את העמוד בשורה של הבהרות, כי המסלול המינהלי מתפרש לעיתים קרובות כהרבה יותר ממה שהוא:

• זו אינה לגליזציה. קנאביס נותר סם מסוכן אסור. מה שהשתנה הוא דרך האכיפה בעבירה מסוימת, לא מעמדו של החומר.
• זו אינה דה־קרימינליזציה מלאה. העבירה עדיין קיימת, סיווגה לא השתנה (סעיף 22א(א) לחוק העבירות המינהליות), והמסלול הפלילי נותר פתוח.
• אספקה, מכירה, ייבוא וגידול לא נגעו בכלל. התקנות עוסקות בהחזקה ובשימוש לצריכה עצמית ותו לא. כל עיסוק אחר בקנאביס נשאר במלוא חומרתו בפקודה.
• קנס הוא פעולת אכיפה. גם כשאין הליך פלילי, יש עצירה, יש תפיסה, יש מסמך רשמי ויש תשלום. “רק קנס” אינו “כלום”.
• קנייה מהשוק הלא־מפוקח נותרה עבירה של מישהו. מי שמכר עבר עבירה חמורה, והמוצר עצמו לא עבר שום בקרה.

מי שמתמודד עם אירוע אכיפה קונקרטי, ובמיוחד מי שנשקלת אצלו בקשה להישפט, צריך ייעוץ משפטי פרטני. העמוד הזה מסביר את הדין; הוא אינו תחליף לעורך דין.