קנאביס מרוסס ומזוהם: מה עלול להיות בחומר

התשובה הקצרה

"קנאביס מרוסס" ו"קנאביס מזוהם" מכסים שני דברים שונים מאוד. האחד הוא זיהום שנכנס לחומר בלי כוונה: שאריות חומרי הדברה, מתכות כבדות, עובש ורעלנים פטרייתיים. השני הוא הוספה מכוונת של חומר שאינו קנאביס, והמקרה החמור בקבוצה הזאת הוא ריסוס בקנבינואידים סינתטיים. במסלול המפוקח יש רשימת בדיקות חובה לכל אצוות ייצור, עם ספים מספריים, והתוצאות מופיעות בתעודת האצווה. מחוץ למסלול אין אף אחת מהבדיקות האלה, ואין דרך חושית להחליף אותן. גם התחלה מכמות קטנה אינה מגנה, מפני שהחומר אינו אחיד בתוך עצמו.

מה נכנס לחומר, ובאיזה שלב

זיהום אינו אירוע אחד. הוא נכנס בשלושה שלבים שונים לגמרי, וזו הסיבה שאי אפשר לטפל בו בשאלה אחת.

בגידול. חומרי הדברה שהמגדל השתמש בהם, ומתכות כבדות שהצמח קלט מהקרקע, מהמים או מהמצע. קנאביס הוא צמח שנוטה לקלוט מתכות מהסביבה שלו, ולכן הסביבה שבה גדל היא חלק מהמוצר.

אחרי הקציר. ייבוש ואחסון הם השלב שבו נוצר עובש. חומר צמחי שנשאר לח, או שנארז לפני שהתייבש כראוי, הוא מצע גידול טוב. הסקירה השיטתית המצוטטת כאן מתעדת דיווחי מקרה על זיהום בזני אספרגילוס מייצרי מיקוטוקסינים, לצד זיהומים חיידקיים.

בכוונה. הוספה של חומר אחר, כדי להגדיל משקל או להעצים השפעה. זה הפרק הנפרד למטה.

הסקירה הזאת אומרת גם דבר שראוי לצטט במדויק, מפני שהוא הולך נגד רוב מה שכתוב על השאלה הזאת ברשת: השכיחות של המזהמים האלה, וההשפעה האנושית הישירה שלהם, מתועדות בספרות באופן דל. מי שמציג לכם אחוזים על השוק הישראלי המציא אותם או העתיק אותם ממי שהמציא.

מה המסלול המפוקח חייב לבדוק

כאן נמצא ההבדל המעשי, והוא ניתן לקריאה במסמך ציבורי. נוהל IMC-GMP 152 של היחידה לקנביס רפואי קובע בסעיף 4.2.7.6 שהבדיקות מבוצעות על מדגם מכל אצוות ייצור, ושתוצאותיהן מופיעות בתעודת האצווה. מפרט הקבלה שבסעיף 4.2.7.7 הוא הרשימה עצמה:

• ריכוז חומרים פעילים, בשיטה שחייבת להפריד בין הקנבינואידים השונים ובין הצורות החומציות שלהם. לזה יש עמוד נפרד: קטגוריות T/C ומה הן מודדות.
• מופע וזיהוי של החומר, כולל בדיקה מיקרוסקופית.
• חומרים זרים עד 2% ממשקל החומר, ובלי נוכחות מזיקים חיצוניים כלל.
• אחוזי לחות עד 12%. זה הפרמטר שקובע אם החומר יעלה עובש באחסון, ולכן הוא נמדד ולא מוערך במגע.
• שאריות חומרי הדברה, מול רשימת חומרים מותרים שמפרסמים משרד החקלאות והיק"ר, ועם ספי קבלה מוגדרים.
• מתכות כבדות: קדמיום עד 0.5, עופרת עד 5.0, כספית עד 0.1 וארסן עד 2.5 חלקים למיליון.
• רעלנים פטרייתיים: אפלטוקסין B1 עד 2 מיקרוגרם לקילוגרם, סך אפלטוקסינים עד 4, ואוכרטוקסין A עד 2 בתפרחות ועד 0.5 בשמן.
• גורמים מיקרוביאליים, ברמות שנקבעו לפי הפרמקופיאה האירופית.

ולמוצרים שעברו מיצוי יש דרישה נוספת בסעיף 4.2.7.5: יש להוכיח שאין נוכחות של ממסים שאסורים לפי הפרמקופיאות המוכרות.

שימו לב לסוג המספרים. חלקים למיליון ומיקרוגרם לקילוגרם אינם כמויות שאדם מריח, טועם או רואה. הן כמויות שמכשיר מודד. זו הסיבה העמוקה שאין גרסה ביתית של הרשימה הזאת, וגם הסיבה שהיא נעשית פעם אחת על אצווה שלמה במקום על כל אריזה בנפרד.

למה הבדיקה נעשית על אצווה

שאלה שעולה מיד: אם כל זה כל כך חשוב, למה לא בודקים כל אריזה בנפרד?

התשובה נמצאת בשיטות. בדיקת שאריות חומרי הדברה נעשית בכרומטוגרפיה נוזלית עם ספקטרוסקופיית מסה, בדיקת המתכות ובדיקת הרעלנים דורשות ציוד אנליטי, ובדיקת הגורמים המיקרוביאליים דורשת גידול במעבדה. אלה אינן פעולות שאפשר לכווץ לכדי ערכה. הפתרון הרגולטורי הוא להגדיר אצווה כיחידה ההומוגנית שעליה מדובר, לבדוק ממנה מדגם, ולתעד את התוצאה במסמך שמלווה את כל האצווה.

בתוך המסלול הזה יש גם שלב שנועד להקטין את הבעיה מראש. הנוהל מכיר בתהליך הורדת עומס מיקרוביאלי במתקן טיפול שלאחר הקציר, וקובע שאם עוסק בחר לבצע אותו, בדיקת המיקרוביולוגיה תתבצע לאחריו ולא לפניו. כלומר לא רק שבודקים; יש שלב שמטפל.

הנקודה החשובה לקורא היא שהמילה "אצווה" אינה ז'רגון. היא היחידה שכל התוצאות מתייחסות אליה, וחומר שאינו משתייך לאצווה מתועדת אינו חומר שנבדק פחות — הוא חומר שהמושג "תוצאה" אינו חל עליו.

חומרי הדברה, כשמעשנים אותם

הנחה נפוצה היא ששאריות נשארות על החומר ולא עוברות לעשן. זה נבדק.

מחקר משנת 2013 לקח שאריות של קוטלי חרקים משתי משפחות כימיות ושל מווסת צמיחה, העביר אותן דרך שלושה מכשירי עישון שונים, ומדד כמה מהן מגיעות לעשן הנשאף. השחזור הגיע עד 69.5%, בהתאם למכשיר ולחומר. מסקנת החוקרים הייתה שהחשיפה האפשרית של הצרכן לשאריות דרך עשן משמעותית.

המשמעות המעשית פשוטה: המכשיר אינו מסנן. הוא מעביר.

ריסוס: מה עובר בקולטן

זהו הפרק שבו ההבדל אינו בדרגה אלא במהות, ולכן הוא ראוי לפירוט.

קנבינואידים סינתטיים הם משפחה של חומרים מיוצרים שנקשרים לאותם קולטנים שאליהם נקשר THC. הם אינם מופקים מהצמח ואינם דומים לו במבנה. הספרות מתארת אותם כתרכובות בעלות עוצמה גבוהה שפועלות כאגוניסטים מלאים של קולטני CB1 ו-CB2, בעוד THC הוא אגוניסט חלקי.

ההבדל הזה נשמע טכני, והוא הכול. אגוניסט חלקי מגיע לתקרה: מרגע מסוים, עוד חומר אינו ממשיך להגביר את התגובה באותו קצב, וזו הסיבה שלמינון עודף של קנאביס צמחי יש גבול עליון מסוים באופיו. אגוניסט מלא אינו נעצר שם. עקומת התגובה שלו תלולה יותר, ולכן פער קטן בכמות מתורגם לפער גדול בהרבה בתגובה.

לזה נוסף פרט שני: מוצרים סינתטיים אינם מכילים CBD, ואין בהם שום רכיב אחר שמשמש משקל נגד. הסקירה שפיטת העמיתים המצוטטת כאן מונה את תופעות הלוואי החדות שדווחו: קשיי נשימה, לחץ דם גבוה, דופק מהיר, כאבים בחזה, עוויתות שרירים, אי־ספיקת כליות חדה, חרדה, אגיטציה, פסיכוזה ומחשבות אובדניות.

בעמוד הזה אין שמות של תרכובות ואין כינויי רחוב. זו החלטה, לא השמטה. שם של תרכובת הוא מונח חיפוש; שם של משפחה הוא הסבר. מה שנחוץ לקורא הוא המנגנון והתוצאה.

למה "להתחיל בקטן" אינו הגנה

העצה הזאת הגיונית לגמרי כשמדובר בחומר אחיד שריכוזו ידוע. שני התנאים האלה לא מתקיימים כאן.

יש על כך מדידה. מחקר שבדק 69 אריזות משבעה מותגים של תערובות עישון מסחריות שהכילו קנבינואידים סינתטיים מצא שונות בריכוז בתוך אותה אריזה — עד 25% סטיית תקן יחסית בשני מותגים מתוך שבעה — ושונות בין אריזות של אותו מותג עד 38%, כשהריכוז המרבי הגיע לפי 2.7 מהמינימלי. בשישה מתוך שבעה מותגים, הרכיב שנמצא בפועל לא היה מה שכתוב על התווית.

המחקר הזה בדק מוצרים מסחריים ארוזים, לא חומר שרוסס באופן מאולתר. ההשלכה על ריסוס מאולתר היא הסקה שלנו ולא ממצא שלו, וההסקה הולכת לכיוון אחד בלבד: אין סיבה להניח שתהליך פחות מבוקר מייצר פיזור אחיד יותר.

חברו את שני הדברים. שונות בתוך המנה, ועקומת תגובה תלולה בלי תקרה. כמות קטנה אינה "מדגם מייצג" שמאפשר לכייל את הכמות הבאה; היא בודקת את עצמה בלבד, והכמות הבאה עשויה להיות אחרת לגמרי.

ולמה החושים לא עוזרים

לגבי ריסוס, הסיבה היא שהמצע אמיתי. החומר הצמחי שעליו רוסס הוא חומר צמחי, ולכן הוא נראה ומריח כמו עצמו. אין מאפיין חושי אחד שמבדיל בינו לבין חומר שלא רוסס.

לגבי מתכות כבדות, שאריות חומרי הדברה ורעלנים פטרייתיים הסיבה שונה, ואפילו פשוטה יותר: אין שם מה לחפש. הספים שהמפרט קובע נמדדים בחלקים למיליון ובמיקרוגרם לקילוגרם. חומר יכול לחרוג מהם פי כמה ולהיראות מצוין.

עובש הוא היחיד שלפעמים נראה, וגם הוא רק לפעמים. היעדר עובש גלוי לעין אינו ראיה להיעדר עובש, ובוודאי אינו ראיה להיעדר המיקוטוקסינים שהוא מייצר.

מכאן שהעצה "תריחו, תסתכלו, תבדקו אם החומר דביק" אינה סתם חסרת תועלת. היא מזיקה, מפני שהיא מייצרת ביטחון: אדם שבדק ולא מצא דבר מרגיש שקיבל אישור, והוא עכשיו במצב גרוע יותר מזה שידע שאינו יודע.

מה כן אפשר לעשות

מכיוון שזיהוי אינו עובד, כל מה שנשאר הוא צמצום סיכון בדברים שאינם תלויים בו.

• אל תערבבו עם אלכוהול או עם תרופות הרגעה ושינה.
• אל תשתמשו לבד, ובמיוחד לא בפעם הראשונה מכמות חדשה.
• אל תנהגו. זו סוגיה משפטית ורפואית נפרדת עם כללים משלה: נהיגה אחרי שימוש בקנאביס.
• דעו איך נראית תגובה חדה. דופק מהיר מאוד, כאב בחזה, קושי בנשימה, בלבול קשה, אגיטציה או איבוד קשר עם המציאות אינם משהו שמחכים שיעבור. במצב כזה מתקשרים ל-101 או מגיעים לחדר מיון, ואומרים מה נלקח.
• למצוקה נפשית, בכל שעה: ער"ן, קו 1201, אנונימי וללא תשלום.

רקע רחב יותר על ההשפעות עצמן נמצא בהשפעות קנאביס על הבריאות, והשאלה שממנה כל זה מתחיל — מה בעצם נמכר כשנאמר שהחומר "רפואי" — נמצאת במה נמכר כ"רפואי ללא מרשם" ובשקיות רפואי ללא מרשם — מה זה באמת.