קנאביס ללא מרשם: מה באמת נמכר ומה החשיפה

התשובה הקצרה

"קנאביס ללא מרשם" ו"רפואי ללא מרשם" הם ביטויים מהשוק, לא מהרגולציה. הם מתארים חומר שמוצע מחוץ לבית מרקחת בטענה שמקורו במוצר קנביס רפואי. בתקנות, "מוצר קנבוס" הוא מוצר מוגמר שאישר מנהל משרד הבריאות לשימוש רפואי; תקנה 4א מתירה החזקה ושימוש בו רק למי שהשיג אותו באמצעות מרשם; ותקנה 11(ב) קובעת שהוא מנופק רק בידי רוקח מורשה בבית מרקחת. חסר אחד השלבים, ואין "רפואי ללא מרשם" — יש קנאביס. מה שנעלם יחד עם המרשם אינו רק מסמך אחד אלא כל התיעוד שמאחוריו, ובראשו תעודת האצווה.

מה שלמטה מסביר מה הביטוי מתאר בפועל, אילו מסמכים נשארים מאחור, ומה החוק אומר לצד שקונה. אין כאן מידע על השגה, על זמינות או על מחיר, ולא יהיה.

מה הביטוי מתאר, ומה הוא לא יכול לתאר

בבסיסו זו טענה על מקור. מישהו אומר שהחומר הזה היה פעם בשרשרת האספקה הרפואית, והמילה "רפואי" עושה את העבודה של הבטחה: גודל בפיקוח, נבדק, סומן.

הטענה הזאת אינה ניתנת לבדיקה מצד הקונה, ולא מפני שהוא לא יודע היכן לחפש. היא אינה ניתנת לבדיקה מפני שהראיה שהייתה יכולה לאשש אותה נמצאת במקום אחר לגמרי.

חומר שמוצע כך יכול להגיע ממטופל בעל מרשם שמסר הלאה את מה שקיבל. הוא יכול להגיע מגידול שמעולם לא היה בפיקוח, ורק מסומן כאילו היה. והוא יכול להגיע ממקור שאיש אינו יודע עליו דבר, לרבות מי שמוכר אותו. בשקית, שלוש האפשרויות האלה נראות זהות. אין תכונה פיזית של החומר שמפרידה ביניהן.

זה העיקר: הפער אינו באיכות אלא בידיעה. ייתכן מאוד שחומר מסוים תקין לגמרי. פשוט אין דרך לדעת, ואי־הידיעה הזאת אינה נסגרת באף פעולה שעומדת לרשות הקונה.

יש לכך תיעוד בקנה מידה גדול. בכתב האישום בפרשת טלגראס נטען שיותר מ-3,000 סוחרים פעלו בזירה אחת מול כ-200 אלף רוכשים, ולא היה שם שום שלב שבו מישהו בדק מה נמצא בשקית. מנגנון הדירוג של הזירה מדד אם עסקה הגיעה, לא מה היה בתוכה.

למה "רפואי" כאן היא מילת שיווק

משרד הבריאות פותח את נוהל 106 באמירה שמפתיעה רבים: "קנביס אינו תרופה, אינו רשום כתרופה, ויעילותו ובטיחותו בשימוש למטרות רפואיות טרם הוכחו". המילה "רפואי" בתחום הזה אינה מעידה על יעילות מוכחת. היא מעידה על מסלול: מי גידל, מי בדק, מי אישר, מי רשם, מי ניפק.

מסלול הוא דבר שאפשר להפסיק באמצע, ובדיוק זה מה שקורה כשחומר נמסר הלאה. ההיתר בתקנות אינו נדבק לחומר; תקנה 4א מנוסחת סביב המחזיק ולא סביב החומר, וסעיף 12 לפקודה מתיר שימוש לצורך ריפוי רק כשהסם "סופק למשתמש" בידי רוקח או רופא. אדם שקיבל את השקית מיד שנייה לא ירש דבר.

ולכן הסיפור אינו "החומר הזה גרוע" אלא "המילה הזאת הפסיקה לשאת מידע". היא ממשיכה להישמע אותו דבר, וזה כל כוחה.

שלושה מסמכים שלא נוסעים עם השקית

תעודת האצווה

זהו המסמך שאיש אינו מדבר עליו וכולם מתכוונים אליו. נוהל IMC-GMP 152 של משרד הבריאות קובע דיגום ובדיקה של מדגם מכל אצוות ייצור, ובסעיף 4.2.7.6(6) הוא קובע מה קורה עם התוצאות: בדיקות החובה שנדרשות במפרט הקבלה יופיעו בתעודת האצווה.

מפרט הקבלה עצמו, בסעיף 4.2.7.7, אינו רשימת משאלות. הוא מונה בדיקת ריכוז חומרים פעילים בשיטות כרומטוגרפיה שמסוגלות להפריד בין הקנבינואידים ובין הצורות החומציות שלהם, בדיקת חומרים זרים, אחוזי לחות, שאריות חומרי הדברה מול רשימה מותרת של משרד החקלאות והיק"ר, מתכות כבדות, רעלנים פטרייתיים וגורמים מיקרוביאליים. פירוט של כל אחד מהם, ומה המשמעות הבריאותית שלו, נמצא בעמוד קנאביס מרוסס ומזוהם.

מבחינת הקונה, הנקודה היא לא רשימת הבדיקות. הנקודה היא שהתוצאה שלהן חיה במסמך, והמסמך אינו נוסע עם החומר החוצה.

שם הקטגוריה

קודים כמו T20/C4 נראים כמו מפרט טכני, ואנשים קוראים אותם כך. בפועל הקוד הוא שם של קטגוריה רגולטורית שנקבעה למוצר מסוים על סמך בדיקה, מתוך טבלה שמשרד הבריאות פרסם.

ויש כאן פרט שהופך את העניין על ראשו. אותו נוהל, בהערה 5 לסעיף 4.2.7.7(1), אוסר להדפיס על האריזה את הריכוזים המדויקים, ואפילו אוסר להפנות ממנה לרישום שלהם במקום אחר. יש לסמן בשם הקטגוריה בלבד. כלומר גם במוצר מפוקח לחלוטין, האריזה מעולם לא הייתה הראיה — היא מצביעה על התיעוד, והתיעוד הוא הראיה.

מה קורה כשמעתיקים את הקוד הזה על שקית שלא עברה את התהליך? לא הרבה. הרחבה על מה הקודים אומרים ומה לא נמצאת בעמוד מה אומר קוד כמו T20/C4.

המרשם

התקנות מגדירות מרשם כ"הוראה בכתב חתומה בידי גורם מורשה, אל רוקח של בית מרקחת, לספק לחולה סם מסוכן". זהו מסמך שמופנה מאדם אחד לאדם שני בעניינו של אדם שלישי הנקוב בשם. הוא לא מתאר את החומר ולא מעיד עליו; הוא מתיר עסקה מסוימת מאוד בין שלושה גורמים מזוהים.

מכאן שהצירוף "מוצר רפואי ללא מרשם" אינו רק לא חוקי. הוא חסר מובן: המרשם הוא מה שהופך את הניפוק לניפוק. בלעדיו לא נשארה גרסה מוחלשת של המסלול, אלא לא־מסלול.

ארבע חוליות, ותקן לכל אחת

כדי להבין למה התיעוד אינו דבר שאפשר לשחזר בדיעבד, כדאי לראות כמה תחנות הוא עובר.

חומר הגלם עצמו, לפי סעיף 4.2.7.3 לנוהל IMC-GMP 152, חייב לגדול בארץ בתנאי גידול נאותים לפי תקן IMC-GAP, או להיות מיובא מגידול בתקן שהיחידה לקנביס רפואי הכירה בו כשקול, לאחר אישור ייבוא. משם הוא מאוחסן ומופץ בתנאי הפצה נאותים, IMC-GDP, עד הגעתו למפעל. במפעל מתבצע הייצור לפי שיטות מתוקפות ותחת דרישות ה-GMP. ובקצה עומד בית המרקחת, שרק בו נעשה הניפוק.

כל חוליה כזאת מייצרת רשומות, וכל מעבר בין חוליות כפוף להסכמי איכות שמגדירים מי אחראי לאיזו בדיקה. זו לא בירוקרטיה שנועדה להקשות; זו הצורה שבה נבנית היכולת לענות על השאלה "מה יש בזה". שרשרת שבה חוליה אחת נעלמה אינה שרשרת קצרה יותר. היא שרשרת שאין לה קצה שאפשר למשוך.

מה שאין לו תאריך

יש כאן פרט קטן שנוטה להיעלם, והוא מעשי מאוד. אותו נוהל קובע שייצור מוצר קנביס מחומר גלם ייעשה ככלל לא יאוחר משנה מיום הקציר, ושתאריך התפוגה של מוצר נקבע מיום אריזתו באריזה הראשונית, ברירת מחדל של תשעה חודשים, אלא אם הוגשו נתוני יציבות שמצדיקים אחרת.

לחומר שנמכר מחוץ למסלול אין אף אחד משלושת התאריכים האלה. אין יום קציר, אין יום אריזה, ואין תפוגה. זה לא אומר שהחומר "פג"; זה אומר שהשאלה בת כמה הוא אינה ניתנת לשאילה. וגיל חומר צמחי אינו שאלה אסתטית — הוא קשור ישירות לתנאי האחסון שהוא עבר, ולכן לסיכון העובש. ההרחבה על כך נמצאת בקנאביס מרוסס ומזוהם.

מה החוק אומר לצד שקונה

בקצרה, כי לזה יש עמוד משלו: עונש על קניית קנאביס.

הפקודה אינה מגדירה עבירה נפרדת בשם "רכישה". החשיפה המעשית של הקונה עוברת דרך סעיף 7(א), שאוסר החזקה ושימוש. מאז 1 באפריל 2022 החזקה לצריכה עצמית ושימוש עצמי הם עבירה מינהלית עם קנס קצוב: 500 ש"ח על החזקה לצריכה עצמית, 500 ש"ח על שימוש שאינו במקום פומבי, ו-1,000 ש"ח על שימוש במקום פומבי.

הצד השני של אותה עסקה נמצא במקום אחר לגמרי בפקודה. סעיף 13 אוסר לסחור בסם מסוכן, לעשות בו כל עסקה אחרת או לספקו בשום דרך, "בין בתמורה ובין שלא בתמורה", וסעיף 14 מוסיף את התיווך. אלה עבירות פליליות. המילים "שלא בתמורה" הן החלק שרוב האנשים מופתעים ממנו, והן הסיבה שהעברת חומר לחבר אינה נמצאת באותו עולם משפטי כמו החזקתו. הרקע השלם נמצא בהמעמד החוקי של קנאביס בישראל.

המסלול החוקי, וגם מה שהוא לא פותר

מ-29 במרץ 2024 יש בישראל שני מסלולים ולא אחד. לצד הרישיון של היחידה לקנביס רפואי קיים מרשם שרופא מומחה שעבר הכשרה מוכרת נותן במסגרת קופת חולים או בית חולים ציבורי, ברשימת התוויות סגורה וצרה יותר. מי שהגיע לכאן מהחיפוש "רפואי ללא מרשם" ראוי שיידע שהרפורמה של 2024 הלכה בכיוון ההפוך מהתקווה שבביטוי: היא הסירה את הצורך ברישיון בעשר התוויות, והחליפה אותו במרשם. הפירוט המלא, כולל מי רשאי לרשום ולמה זה לא רופא המשפחה, נמצא במרשם לקנביס רפואי — מי רשאי לתת.

וצריך לומר את הצד הפחות נעים, אחרת זו פרסומת: שני המסלולים מוגבלים בהתוויות, וחלק גדול מהקוראים לא יעמדו בהן. תיאור מלא של התנאים נמצא ברישיון לקנביס רפואי.

מה לעשות עם התשובה הזאת

אם אתם בכל זאת צורכים, ההשלכה המעשית של כל האמור למעלה היא צנועה ומדויקת: אין בדיקה, אין סימן ואין חוש שסוגרים את פער הידיעה, ולכן צמצום הסיכון עובר רק דרך דברים שאינם תלויים בזיהוי החומר. הפירוט נמצא בשקיות רפואי ללא מרשם — מה זה באמת, יחד עם רשימת שירותים ציבוריים למי שצריך עזרה.

ואם אתם רק ניסיתם להבין מה הביטוי אומר: הוא אומר שמישהו מבקש מכם להאמין לטענה שהוא לא יכול להוכיח, ואתם לא יכולים לבדוק. זה לא שיפוט מוסרי. זו פשוט תיאור מדויק של מבנה העסקה.