עונש על קניית קנאביס: מה החוק אומר לקונה

התשובה הקצרה

בפקודת הסמים המסוכנים אין עבירה ששמה "רכישה". האיסור שנוגע לצד שקונה הוא סעיף 7(א), האוסר החזקה ושימוש, והוא נכנס לתמונה מרגע שהחומר בידיו. מאז 1 באפריל 2022 החזקה לצריכה עצמית ושימוש עצמי הם עבירה מינהלית עם קנס קצוב של 500 או 1,000 ש"ח, לפי המקום וסוג המעשה. הצד שמספק נמצא במקום אחר לגמרי: סעיף 13 אוסר מסחר, כל עסקה אחרת והספקה בין בתמורה ובין שלא בתמורה, סעיף 14 אוסר תיווך, והתקרה בסימן הזה היא עשרים שנות מאסר. הקו בין שני העולמות דק בהרבה ממה שנדמה.

מה שאין בפקודה, ולמה זה משנה

זה נשמע כמו טכניקה משפטית, וזה בעצם התשובה לשאלה. אין סעיף שכותרתו רכישה, קנייה או השגה. המחוקק חילק את השדה אחרת: מי שמחזיק ומשתמש נמצא בסימן אחד, מי שמייצא, מייבא, סוחר, עושה עסקה או מספק נמצא בסימן אחר.

הצד שקונה יוצא מהעסקה כשהחומר בידיו. מאותו רגע הוא בסעיף 7(א), ותקרת הענישה בסעיף 7(ג) היא עשרים שנות מאסר, או שלוש שנים אם ההחזקה או השימוש היו לצריכתו העצמית בלבד.

וכאן צריך לומר מה איננו יודעים. סעיף 13 אוסר, בין השאר, לעשות בסם "שום עסקה אחרת", וזה ניסוח רחב. האם, וכיצד, בתי המשפט מחילים אותו על קונה לצריכה עצמית היא שאלה של פסיקה. לא אימתנו אותה מול פסקי דין, ולכן אין כאן תשובה עליה. מה שכן ברור מנוסח החוק הוא החשיפה השנייה, זו שכל אחד נושא בה בפועל: ההחזקה.

המסלול המינהלי, ומה בדיוק הוא מכסה

התקנות משנת 2022 עשו דבר צר מאוד וחשוב מאוד. הן המירו לעבירה מינהלית עבירה על סעיף 7(א) "לעניין החזקת קנאביס או שימוש בו לצריכה עצמית", ולא יותר מזה.

הסכומים: 1,000 ש"ח על שימוש במקום פומבי, 500 ש"ח על החזקה לצריכה עצמית, ו-500 ש"ח על שימוש שאינו במקום פומבי. רכב מנועי מוגדר בתקנות כמקום פומבי, ולכן שימוש ברכב פרטי חונה נופל בדרגה הגבוהה. התקנות אינן חלות על חיילים, על חלק מהמשרתים במשמר הגבול, במשטרה ובשירות בתי הסוהר, ועל אסירים.

מה שהתקנות אינן עושות חשוב לא פחות. הן אינן מזכירות רכישה, ואינן חלות על אספקה, על מכירה ועל תיווך. פירוט מלא של המסלול הזה, כולל חזקת 15 הגרם שבסעיף 31(3), נמצא בעונש על החזקת קנאביס וחזקת 15 הגרם.

לגבי מה שנשאר אחרי התשלום: סעיף 23 לחוק העבירות המינהליות קובע ששילם אדם קנס מינהלי, כופרה העבירה, ואולם אין בכך כדי לפטרו מחובותיו לפי כל חיקוק. השאלה הנפרדת של רישום נדונה במרשם פלילי מול מרשם משטרתי.

הקו שהופך קונה למספק

זהו החלק שבו הידע הרווח שגוי, ובגדול.

סעיף 13 אוסר לספק סם מסוכן "בשום דרך בין בתמורה ובין שלא בתמורה". חמש המילים האחרונות עושות את כל ההבדל. מסירה בלי כסף אינה גרסה מוקטנת של מכירה מבחינת סיווג המעשה. סעיף 14 מוסיף שכבה נוספת: אסור לתווך בפעולה אסורה לפי סעיף 13, גם כאן בתמורה או שלא בתמורה. תיווך אינו דורש נגיעה בחומר.

מכאן שכמה מצבים שנתפסים בציבור כשוליים יושבים בסימן שהתקרה בו, לפי סעיף 19א, היא עשרים שנות מאסר:

• לקנות עבור מישהו אחר, גם בכספו שלו ובלי רווח.
• לחלק כמות שנרכשה במשותף בין כמה אנשים.
• למסור חומר לאדם אחר בלי תשלום.
• לחבר בין שני אנשים שאחד מהם מספק לשני.

זה אינו אומר שכל מקרה כזה יסתיים בכתב אישום, ואיננו יודעים איך נשקלת דעת התביעה. מה שכן אפשר לומר בוודאות הוא שהמעשים האלה אינם באותו מסלול משפטי כמו קנס של 500 שקלים, וההפרש ביניהם אינו הפרש של דרגה.

רכישה משותפת

זהו המקרה שהכי הרבה אנשים נמצאים בו בלי לחשוב עליו, ולכן הוא ראוי לפסקה משלו.

כשכמה אנשים משלמים ביחד ואחד מהם אוסף, שני דברים שונים קורים בבת אחת. האוסף מחזיק — ולעניין ההחזקה, סעיף 8 קובע שאין נפקא מינה אם הסם ברשותו שלו או ברשות מי שמחזיק אותו מטעמו, ולכן גם השאר אינם בהכרח מחוץ לתמונה. וכשהוא מחלק הלאה את חלקו של כל אחד, הפעולה הזאת עצמה היא אספקה לפי סעיף 13, בלי קשר לכך שהכסף כבר עבר ושאיש לא הרוויח.

לא כתבנו כאן איך נוהגת התביעה במקרים כאלה, מפני שלא בדקנו. מה שכתוב הוא איך המעשה מסווג בלשון החוק, וזה הפער שכדאי להכיר לפני ולא אחרי.

קטינים

סעיף 21 הוא החמור בפקודה. הוא קובע תקרה של עשרים וחמש שנות מאסר לשלושה מעשים: מתן סם מסוכן לקטין; הנחה לקטין להשיג סם או להשתמש בו, מצד מי שאחראי עליו; ושידול קטין להשיג סם או להשתמש בו. "אחראי לקטין" מוגדר שם ככולל הורה, הורה חורג, מאמץ, אפוטרופוס או מי שהקטין נמצא במשמורתו.

בנפרד, סעיף 7(ד) קובע חמש שנות מאסר על החזקה או שימוש לצריכה עצמית בתוך כותלי בית ספר או בחצריו בידי מי שאינו לומד באותו בית ספר, ומחריג מכך מי שטרם מלאו לו שש עשרה שנים.

פרטים שנוטים להפתיע

החזקה אינה רק מה שבכיס. סעיף 8 קובע שלעניין אישום בהחזקה אין נפקא מינה אם הסם נמצא ברשות הנאשם, ברשות מי שמחזיק אותו מטעמו, אצל אדם אחר בלי ידיעתו, או במקום שאינו נתון לפיקוחו של איש.

גם הכלים בפנים. סעיף 10 אוסר החזקת כלים המשמשים להכנת סם או לצריכתו שלא בהיתר, עם תקרה של עשרים שנה, ושלוש שנים כשהכלים לשימוש בצריכה עצמית בלבד. סעיף 10א מטפל בנפרד ב"כלי אסור" שייעודו העיקרי הוא הכנת סם או צריכתו.

גם המקום. סעיף 9 אוסר על מחזיק חצרים להרשות שימוש בהם לשם שימוש בסם, מכירתו או עסקה אחרת בו, ובסעיף קטן (ג) אוסר גם על אדם להיות נוהג לבקר במקום שנועד לשימוש בסמים מסוכנים. התקרה שם עשרים שנה, ושלוש שנים כשהעבירה נעברה אגב החזקה או שימוש לצריכה עצמית.

רישיון ומרשם אינם מגן על מי שמסר

זו טעות נפוצה, וכדאי לפרק אותה כי היא נוגעת לאנשים שפועלים מתוך כוונה טובה.

היתר לשימוש בקנביס רפואי אינו היתר שנצמד לחומר. תקנה 4א לתקנות הסמים המסוכנים מנוסחת סביב המחזיק: החזקה ושימוש מותרים אם המחזיק השיג את מוצר הקנבוס באמצעות מרשם לפי אותן תקנות. אדם שקיבל את החומר מיד שנייה לא השיג אותו כך, ולכן ההיתר אינו חל עליו.

והצד השני של אותו מעשה חמור עוד יותר. מטופל שמוסר חומר לאדם אחר עושה פעולה שסעיף 13 אוסר במפורש, ובלי קשר לשאלה אם עברו כספים. הפער בין "נתתי לחבר קצת ממה שקיבלתי" לבין הסיווג המשפטי של המעשה הוא מהגדולים בתחום הזה.

מה שכן קיים, וראוי לדעת עליו, הוא ההסדר שבתקנה 17ג(ד): במרשם עצמו אפשר לנקוב בשמם ובמספר תעודתם של עד שני אנשים שרשאים לרכוש את המוצר ולשנע אותו עבור המטופל. זו הדרך שהתקנות מכירות בה כדי שמישהו יאסוף עבורכם, והיא עוברת דרך המרשם ולא דרך סידור פרטי. הפירוט במרשם לקנביס רפואי — מי רשאי לתת.

קנס, חילוט וגובה הסכומים

שני פרטים טכניים שמשנים את התמונה הכספית.

חילוט אינו במקום קנס. סעיף 24 לחוק העבירות המינהליות קובע ש"חילוט על פי כל חוק אינו מונע הטלת קנס מינהלי והוא בא בנוסף עליו". כלומר שני ההליכים חיים זה לצד זה, וקנס אינו סוגר שאלות של רכוש שנתפס.

תקרות הקנס בפקודה אינן סכומים קבועים. סעיפים 7(ג), 9(ד), 10 ו-19א נוקבים במאסר ולצידו בקנס בגובה פי עשרים וחמישה מהקנס האמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין. זהו מנגנון הצמדה, ולכן כל סכום בשקלים שתמצאו ברשת כתקרה בפקודה עשוי להיות מיושן.

אם ביקשתם להישפט

המסלול המינהלי אינו כפוי. אפשר לבקש להישפט, וזו החלטה שיש לה מחיר בשני הכיוונים.

בקשה להישפט מוציאה את התיק מהמסלול המינהלי ומעבירה אותו לבית משפט לפי הפקודה, עם כל מה שנגזר מהרשעה שם. בכיוון ההפוך, סעיף 22א(א) לחוק העבירות המינהליות מבהיר שגם בלי בקשה כזאת, "אין בקביעת עבירה כעבירה מינהלית כדי לשנות את סיווג העבירה כאמור בסעיף 24 לחוק העונשין". קביעה כעבירה מינהלית שינתה את דרך האכיפה, לא את מהות המעשה.

מי ששוקל את הצעד הזה זקוק לייעוץ משפטי לפני ההגשה. אחריה, האפשרויות פחותות.

מה העמוד הזה לא אומר

התקרות שלמעלה הן תקרות. הן אינן עונשים שנגזרים כדבר שבשגרה, ואין כאן נתונים על ענישה בפועל, על מדיניות תביעה או על פסיקה. שלושת אלה קיימים, ואיננו מפרסמים מה שלא אימתנו במקור ראשוני.

וזה אינו ייעוץ משפטי. אדם שנמצא בהליך זקוק לעורך דין שרואה את התיק שלו, לא לעמוד באינטרנט.

מי שהגיע לכאן מהשאלה מה בעצם נמכר בשוק הלא מפוקח ימצא את התשובה במה נמכר כ"רפואי ללא מרשם", והמסלול החוקי מתואר במרשם לקנביס רפואי — מי רשאי לתת. התמונה הכללית של הדין נמצאת בהמעמד החוקי של קנאביס בישראל, ודיני התעבורה, שהם עולם נפרד לגמרי, בנהיגה אחרי שימוש בקנאביס.